משרד לייטרסדורף את בלזיצמן, אשר היה פעיל בין השנים 1946-1970, הותיר חותם פיזי משמעותי בבניין הארץ. אדריכלות ציבורית שהייתה מחוברת בנימיה לשלטון ולמוסדותיו ושרבים מן הבניינים שתוכננו לאורך השנים היוו מוקדים חברתיים, אדמיניסרטיביים ולפעמים גם פוליטיים בימי ראשית המדינה, ושחלקם נותרו כאלה גם כיום.

 

המפגש המקצועי בין אנדריי לייטרסדורף לאיליה בלזיצמן התרחש במשרדו של זאב רכטר, בו עבדו השניים במשותף למשך תקופה קצרה ב-1945. בלזיצמן, שהחל לעבוד אצל רכטר עוד בתקופת המלחמה ב-1943, הכיר את לייטרסדורף והציע לו להצטרף למשרד, אך הקשיים הכלכליים של התקופה הביאו לצמצום העובדים ולפיטורו של האחרון. עוד באותה התקופה החלו השניים את שיתוף הפעולה, בתחרות לתכנון מרחצאות בטבריה, בה זכו במקום השלישי. מספר חודשים לאחר מכן התפטר בלזיצמן וב-1946 הקימו את משרדם העצמאי, במרתף ביתו של לייטרסדורף ברחוב אסתר המלכה בתל אביב.

 

הפרויקט הראשון של משרד ״לייטרסדורף את בלזיצמן״ היה תכנון בית ההסתדרות בפתח תקווה, בו זכה המשרד במקום הראשון. בניין זה היווה את יריית הפתיחה לקשר ארוך ופורה עם הסתדרות העובדים, אשר היה הלקוח המשמעותי ביותר של המשרד לאורך השנים, כמו גם עם עיריית פתח תקווה בה תכנן המשרד עשרות בניינים, ובהם קומפלקס יד לבנים, מוזיאון גוף האדם, קולנוע אורון, בית חולים השרון ועוד.  

 

בראשית שנות השישים עבר המשרד לכתובתו החדשה ברחוב רמז 26, ובשיאו מנה כשבעה-עשר עובדים, אשר כללו גם מהנדסים ושרטטים לצד האדריכלים. עם תכנון של למעלה מ-400 פרויקטים, מרביתם מבני ציבור הפזורים בכל רחבי הארץ, היה המשרד מן הפוריים והחשובים בתקופת פעילותו, וגוף העבודות שלו מהווה נדבך מרכזי בסיפור האדריכלי של הפרויקט הישראלי.